אור חדש

תורת אמך פסח חלק ראשון

תורת אמך ◆ חודש ניסן ◆ הלכות ומנהגי ק"ק מרוקו, תוניס, לוב, אלג'יר.

המלקט: הרב אברהם אסולין - חלק ראשון

א.     הקדמה. כתב החיד"א בספר לב דוד (פרק ל אות ט), ליל הסדר כל מעשיו ובפרט בלילה הקדוש הלזו, ידקדק שיהא אליבא דהלכתא, ולצאת ידי חובתו אליבא דכולי עלמא. בשגם כל ימי חלדו, כל פינות שהוא פונה יהיו לצד ימין ולא יתפוס קולות, על אחת כמה וכמה הלילה המקודשת, היא נפלאת, הקולות יחדלון. ועוד כתב החיד"א בספר דבש לפי (מערכת ח אות יח), הנזהר בפסח מחמץ בכל שהוא, מובטח לו שלא יחטא כל השנה. וכן כתב בגורי האר"י ז"ל וזה רמז ושמרתם את המצות וקרי ושמרתם את המצוות כמו שאמרו זכרונם לברכה, ורמז שאם שמרתם את המצות שמירה מעליא כהלכות הפסח, אז תהיו בטוחים ושמרתם את המצוות לבלתי תחטאו. ולכן מובן למה יהודי צפון אפריקא חומרות רבות נהגו. וכתב בספר מליץ טוב אבוחציריא (סימן קט), אנו נוהגים להחמיר כסברת מור"ם ז"ל בהגה באיזה מקומות כמו בהלכות פסח, ובאיסור ערוה, ובענין גיטין וקידושין. וכ"כ בשו"ת ויען שמואל מרצינו (סימן כא), וז"ל אנו בהלכות פסח מחמירין ואזלינן בתר סברת המחמירין.

ימי ניסן.

ב.      הכנות לפסח. החלו כבר זמן רב קודם חודש ניסן, את החיטה ממנה אופים את המצות היו זורעים וקוצרים בשדות הסמוכים לכפר, את החיטה היו שומרים מכל טיפת מים ואורזים אותם במקום נקי למצה שמורה וכך נהגו כפסק הרמב"ם "ושמרתם את המצות" שצריך שמירה משעת קצירה.

ג.         בכל חודש ניסן אין אומרים תחנון משום שרוב החודש ימים טובים הם, ופסק הש"ע (א"ח סי' תכט ס"ב), תענית ציבור אין מתענים. משמע מדברי מרן הש"ע שתענית יחיד מותר להתענות, ומנהגנו שאין מתענים תענית יחיד כגון יארציט וכדומה, כפסק הרמ"א. פסק בעל ברית כהונה (עמוד קטז אות כב),שנהגו להתענות תענית יחיד בניסן, וכן ערב ר"ח אייר, ועוד כתב (אות כג), שחתן מתענה לפני חופתו בניסן. וכן בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג סימן חי), שמתענה היחיד. וכן כתב הגר"י עייאש ז"ל במנהגי אלג'יר (עמוד יא אות כב), וז"ל וכן בכל חודש ניסן מתענה היחיד ביום יארצייט וכ"כ הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספר מועד לכל חי (אות יג), כתב שאין קפידא להתענות יארצייט ומשמרת בערב ראש חודש וכיו"ב בניסן. וכ"כ בספר שולחן גבוה (סימן תכט ס"ב), וכ"כ בהגדה מים ימימה (עמוד א'). ומנהגנו כפסק הרמ"א שאין מתענים תענית יחיד כחתן או אם חל יום השנה על ההורים כמו שכתב בשו"ת שאלו לברוך(יו"ד סימן יד), וכן עשיתי בפטירת מו"א זצ"ל שהייתה שנה א' מעוברת והנחתי התענית עד החודש שמת והיה חודש ניסן ונפטרתי מתענית. ועם שכתבתי בהלכות (א"ח סימן יא). דיש להתענות בחודש ניסן היארצייט לא כתבתי רק להלכה ולא למעשהוכתב הגאון הרב רפאל ברוך טולידאנו בספרו קצור שולחן ערוך (סימן שעט הלכה יג), ונהגו שאין מתענין בו תענית כלל, אפילו יום שמת בו אביו ואמו, אבל תענית חלום מתענה, מלבד תענית בכורות בערב פסח. ובסעיף טז כתב חתן וכלה ביום חופתם נהגו להתענות, אפילו בראש חודש, ו"א שאפילו חתן וכלה לא יתענו. ויש לילך בזה אחר המנהג.  (וכן מפי הרה"ג רבי שלמה דיין, הרה"צ רבי פנחס שניאור).

ד.      מכירת חמץ בצפון אפריקה לא הייתה נחלת הציבור והטעם כי לא השאירו חמץ. ובעלי מפעלים וכדומה היו ניגשים לבית הדין המקומי ושם היו עורכים את מכירת החמץ. וכך נהגו באולדמנצור, מראכש. (מפי הגאון רבי משה אוחנונא), וכן בהגדה כה לחי לר' יצחק חזן זצ"ל (דיני חמץ סעיף יב אות ד), וז"ל הדרך הבטוחה היא לבער כל החמץ שיש לו מביתו ומרשותו ולא ישאר ממנו כל זכר כלל, ובזה יהא ליבו סמוך ובטוח מכל חשש חמץ. וגם בשכר זה ינצל כל השנה מכל חשש של עבירה חלילה ולא יאונה אליו כל רע.

יש לציין שמנהג זה לא פשט בכל העולם, ובמרוקו לא היה נהוג מנהג זה של המכירה הכללית, וכל אחד משתדל לבער כל החמץ שיש ברשותו מלפני הפסח, ומי שאי אפשר לו פונה לרב ומסדר לו שטר מכירה לגוי שהוא מכיר, ומוכר בפרטות חמץ שיש  אצלו ומקנה לרב בקניין המועיל על פי הדין. ולכן בימינו מי שלא נשאר אצלו חמץ כלל, אין צורך למכור. כמו כן חמץ הבלוע בסירים אינו צריך מכירה כיון שלאחר מעת לעת נותן טעם לפגם וכמובן שיצניעו סירים אלו עד לאחר הפסח.

ה.      אין שמחה אלא בבשר ויין. היו שוחטים בהמה לכבוד החג. ואלו שלא היה באפשרותם, היו שוחטים עופות גם בימי החג. וכאשר היו קונים עופות היו מפקירים את הזפק והקורקבן, ולאחר השחיטה היו זורקים אותם לנהר. ראה בשו"ת שושנים לדוד צאבח (או"ח דף נא), (מפי הגאון רבי יהושע מאמאן שליט"א), וכך נהגו באולדמנצור וכן בבוגמז. ידוע בכל האזור שיינות משובחים מיצרים בדמנאת ולכן הרה"צ כליפה אלמליח זצ"ל היה נוסע במיוחד מהכפר לדמנאת ששם היינות מובחרים. וחיזרו אחר יין אדום דכתיב (משלי כג, לא), אל תרא יין כי יתאדם. מכאן אמרו הפוסקים שיין אדום הוא המובחר. וכתב הט"ז טעמו של הטור שהזכיר זאת בארבע כוסות ולא בקידוש משום שבארבע כוסות יש רמז לדם שהיה פרעה שוחט את ילדי בני ישראל וטובל בדמם לצרעתו. והפרי מגדים נתן טעם נוסף שהוא זכר למכת דם במצרים.

אכילת מצה.

ו.        מנהגנו שאין טועמים מצה מראש חודש ניסן עד ליל הסדר.מובא בבאר היטב (ש"ע סימן תעא סק"ד), וז"ל ובשיירי כנסת הגדולה כתב דרבים נוהגין שלא לאכול מצה מראש חודש ניסן. ושמעתי מפי הגאון הרב יוסף שרביט שליט"א רב העיר אשקלון שכן נוהג בביתו, וכן מנהג העיר פאס.והרה"צ דוד מלול זצ"ל רבה הראשי לירוחם כך נהג בביתו וכך מנהג בבני מלאל. (מפי נכדו. וכן שמעתי מהגאון הרב משה אוחנונא שליט"א ראב"ד פ"ת). בתוניס היו משפחותשלא אכלו מר"ח כך נהגו בבית הרב איש מצליח זצ"ל הי"ד (שמעתי מהגאון הרב צמח מאזוז שליט"א). והרה"צ רבי בוגיד סעדון זצ"ל מחבר שו"ת ישיב תשובה ז"ח ועוד לא היה אוכל מצה ממוצאי פסח עד שנה הבאה בליל הסדר שכן תהיה עריבה עליו המצה. וכן נהגו חסידים ואנשי מעשה בלוב (שמעתי מהגאון הרב ציון בוארון שליט"א). וכן מובא מנהג זה בהגדה כה לחי לר' יצחק חזן זצ"ל וזה לשונו שכל ילדי הכפר היו מלווים את אפיית המצה וכו' וריחה הטוב הנודף למרחוק ומעורר חשק ותיאבון לאוכלה, ולא ניתן לנו אפילו לטעום ממנה, כי מקובל היה בידי אבותינו שלא לטעום ממצת הפסח רק עד הפסח עצמו.

ז. מנהגנו בשבת הגדול כפסק הרמ"א (סימן ת"ל), שכתב והמנהג לומר במנחה ההגדה מתחילת עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו וכו' וכן מנהג יהודי מרוקו לקרא את ההגדה ברוב עם לאחר תפילת המנחה, והטעם כדי שידעו את קריאת ההגדה. (נהגו העם. חג הפסח אות ג), ואמר לי הגאון הרב ציון בוארון שליט"א שבעודו ילד השתתף במעמד המרגש שכל הציבור קוראים את ההגדה וכך נהגו יהודי לוב לקרא את ההגדה ברוב עם לאחר תפילת המנחה.

ח. נוהגים בבדיקת חמץ לקחת עשרה פתיתי לחם פחות מכזית והילדים מטמינים אותם בבתיהם. ועצה טובה לרשום מקום הנחתם, וקודם הברכה יברך, ויכול בברכה אחת לבדוק כמה מקומות וכן אנשי ביתו יכולים לבדוק במקומות הנוספים. ואם המרחק גדול כגון מחוץ לעיר ובודאי שיסיח דעתו, אז בברכתו יפטור את המקומות הסמוכים בלבד, ושם יברך שוב. ויזכור שאינו מחפש רק את עשרה הפתיתים, אלא יבדוק בכל ביתו. וכן חשוב להזכיר לנקות את השואב אבק, או תיקי הילדים, והמטאטא. וכן מי שמתגורר בבנין צריך לבדוק את קומת הכניסה והמדרגות השייכים לביתו, וכן בחדר אשפה והחניה שהינם רשותו. ובבוגמז נהגו לשים עשרה חתיכות של כבד, שחששו שיאבד חמץ ברשותם וכך פוסק הט"ז. ושמעתי טעם נוסף מהרב יוחנן אלול בשם החיד"א בהגדה "שמחת הרגל". שואל מה הטעם שחמץ אסור במשהו וכתב שהרדב"ז חיפש תשובה, עד שמצא היות והחמץ נמשל ליצר הרע, ולכן נהגו במקום פתיתי לחם היו מנחים כבד שנמשל הוא ליצר הרע שאותו מבערים בשריפת חמץ.  

                                                          לתגובות:This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.