אור חדש

אהבת ארץ ישראל

אהבת ארץ ישראל, מתוך פניני המידות

א.    בספר מלאכת הקודש לכמוהר"ר משה טולידאנו זלה"ה הביא דברי חז"ל(בכתובות קי ע"ב), כל הדר בארץ ישראל דומה שיש לו אלוה. וכתב הרב  וז"ל מי שאינו עולה מחוצה  לארץ לדור בארץ ישראל כאלו לא קיבל עליו עול מלכות שמים אם יש ספק בידו לעלות ואינו עולה, ואין תרופה למכתו. ואל אלהים הוא יודע שאלו היה ספק בידי לעלות אפילו לבדי, הייתי הולך יום לילה לא אשקוט ולא אנוח עד המנוחה והנחלה, השלם יה את מאויי בע"ה.

ב.     כתב הגאון רבי יוסף בן נאים זלה"ה[1] בהקדמה לספרו מלכי רבנן, וז"ל  ומעולם לא היינו אזרחים בארצות המערב ואף בהיותנו בארץ לא לנו ונדחים מהסתופף בנחלת ה' וגלינו מעל שולחן אבינו, עוד אהבתו מתרפק עלינו ומציץ מן החרכים בכל עת ובכל שעה להשיב שבותינו לקבץ נדחינו, ותמיד אנחנו לישועתו מקוים ומייחלים לשוב לשבת לארצנו ונחלת אבותינו ארץ הקדושה, ואין אנחנו בארצות העמים כי אם גרים ולא תושבים.

ג.        הרה"ק רבי פנחס הכהן זלה"ה היה מצדיקי העיר מרכאש, כל יהודי שהיה עולה לארץ ישראל היה בא להיפרד מהרב ולהתברך, הרב רושם את שמו ברשימה ואת הזמן שהוא יוצא מביתו, ובאותה שעה מופיע הרב בהדרו ללוות אותם מעט בדרכנו לארץ ישראל, אחד מהם היה תלמידו רבי חנניה דרעי זלה"ה שלימים היה רב העיר יפו, שהיה משתתף בשיעורי הרב ונחשב לאחד משמשיו הקרובים. התלבט אם להודיע לרב בפרט שאתם ימים לא קלים היו, לבסוף נגשתי לרב בחול המועד סוכות בשנת תש"ח, הרב עודד אותי וכדרכו רשם שזמן יציאתי ממרוקו ליל הושענא רבה בשעת חצות, הרב הזכיר לי לקחת ספר מקראי מועד ללימוד במשך הלילה, והנה בעת חצות לילה הרב ממתין לי ליד תחנת האוטובוס, כולם מנשקים ידי הרב ומתברכים, נגשתי לרב ונשקתי ידו, ברך אותי ואמר: לא רק אנחנו בגלות אלא גם השכינה אתנו בגלות, ואז הרב לימד אותו כוונה מיוחדת בתפלה וכו' ושתגיע לארץ ישראל בתפלה הראשונה תאמר רבנו של עולם הקים שכינתא מעפרא (חדר מכמנים עמ' 29).

ד.       כאשר נשאל הגאון מורנו ורבנו רבי שלום משאש זלה"ה[2] רב ואב"ד  ירושלים, כאשר התגורר במרוקו מדוע אינו עולה לארץ ישראל לבקר בא ואז להחליט על העליה השיב שאיני רוצה לנהוג כמו המרגלים, כאשר הדבר יהיה ברור מכל הבחינות שאני עולה לחונן את עפרה של ארץ ישראל, שוב דבר לא יניע אותו לחזור לחו"ל בחזרה וכך נהג למעשה (קרספין).

ה.    בתו של הרה"צ רבי יוסף אוחיון זלה"ה[3] (מחכמי ודייני איתזרר  ותיזנית שבמרוקו), מספרת פעם דברתי עם אבא עם האפשרות שהמשפחה תעלה לחונן עפר ארץ ישראל, השיב אבא: דעי לך ביתי כאן הוא ארץ ישראל. בעירנו שוררת אווירת יראת שמים טהורה, חיי צניעות וטהרה מפכחים בה בעוז, היא חשובה כארץ ישראל. ואילו אם בארץ ישראל ומתנהגים שלא בדרכי הצניעות והטהרה, לא זוכים למעלת ארץ ישראל (אבקת רוכל אוחיון עמ' תי).

ו.       כתב הגאון רבי משה עטיא זלה"ה שכיהן רב העיר מידלת ומחבר שו"ת מעט מים בהקדמה לספרו, הרב מספר על אהבתי ותפלתו לזכות לבא לארץ ישראל וז"ל:  ישתבח היוצר ויתעלה הבורא אשר יעצני לצאת מחו"ל ולדלג על הע"רים ולקפץ על הגבעות, מעיר לעיר וממלכה לממלכה עד ארצנו הקדושה ארץ ישראל תובב"א נחלת אבותינו ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, וברוך ה' אשר לא עזבני ביד יצרי הרע אשר יעצני ופתני איך תעזוב רבנות עם משכורת גבוהה, קבועה ממשלתית, ואפילו תהיה בן שבעים שנה כבר דבר מלכות יצא מלפני המלך שכל יהודי או ארמאי עובד ממשלתי מבן שבעים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, יש לו הענקה חדשה מגמלא אוניה, ותלך כאיש הדיוט לבקש פרנסה, ועוד עצות אחרות רבים ונכבדים מאלה, וברוך אל עליון אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, שבכל יום ויום אני מתפלל ומתחנן לפני בוראי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שיזכני לעלות לארצנו הקדושה שתמיד עומד לנגד עיני מאמר חז"ל במסכת כתובות (דף קי ע"ב), וז"ל לעולם ידור אדם בארץ ישראל שכל הדר באי דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה. וכו' ותודה לה' יתברך חשבה טובה יצאה לפועל ונצטרפה למעשה מה אשיב לה' כל תגמולהי עלי המתחיל בטוב וסיים בטוב.

ז.      הרב משה מלכה מגדולי בני מרוקו בעת שהלה לארץ ישראל הוא מתאר את גדול חיבתו לארץ כפי שכתב בהקדמה לספרו מקוה המים ח"א וז"ל: זכיתי והגעתי למחוז חפצי, תקות חיי ומשאת נפשי, זכיתי ורגלי דרכו על אדמת הקודש ארץ האבות. זכיתי וקבעתי דירתי בתוככי ירושלים השלימה, עיה"ק חמדת הלבבות. בקרתי במקומות הקדושים, התפללתי על קברי אבות. הזלתי דמעות בצלו של הכותר המערבי ושפכתי שיחי לפניו עכ"ל ובספר נטיפי מים כתב על כיסופי לארץ ישראל עוד במרוקו וז"ל: כי ראיתי חלום דורות מתגשם לפני, ולו היה לי כנפים הייתי טס בהם מיד לראות את אדמת הקודש, באשר תמיד לקחה את ליבי ומשכה אותי באהבתה, כל רעיוני היו נתונות אליה וכל מחשבותי הגו רק בה, ולמרות שאיני משורר פרצו מלבי כמה מלים בצורת שירה, שאותם חרזתי מיד על הניר, ועליהם נדרתי שאם אזכה ביום מן הימים לעלות ארצה אפרסם אותם ברבים עכ"ל {פיוט זה נמצא בספר נטיפי מים עמ' רצא - שב}. ובהקדמה לספרו מקוה המים ח"ה כתב הרב וז"ל: מיום עומדי על דעתי, נמשכתי בכבלי קסם כל דבר הקשור לארץ ישראל, היא היתה מיטב חלומותי, למרות שלא הכרתיה אלא מתוך הספרים. ובשעה שבאו שליחי הארץ אלינו שדברו עברית, נתקשרתי אליהם כל מלה שהיתה יוצאה מפיהם היתה נקלטת במוחי. הערתי אותם, כאילו היו בני מרום, אהבתי אותם אהבה עזה. ונפשי ערגה להיות בתוך הארץ, ובאותו יום שדרכתי על אדמת, נהיה אצלי ליום קדוש ונורא, נחקק בלבי באותיות זהב, ושום כוח בעולם לא ימחנו מזכרוני, ולא יצליח לפגוע באהבתי אליה עכ"ל וראו עוד בארוך בספר זכרון פני משה במבוא מאת ידידי הרב משה עמאר שליט"א ראש מכון אורת יהודת המגרב.


[1] מחבר שו"ת שארית צאן ד"ח, צאן יוסף, מכר יוסף על התורה ועוד מחכמי פאס. נולד בסוף חודש אלול שנת תרמ"ב. פטירתו ט"ז בשבט התשכ"א.

[2] הגאון הגדול הרב שלום משאש זלה"ה רבה של ירושלים מגדולי הפוסקים בדורנו ורב העדה בארץ ובחו"ל. חיבורו שו"ת שמש ומגן ד"ח תבואות שמש ד"ח, חם השמש על התורה ב"ח. פטירתו  י' ניסן תשס"ג.

[3] כמוהר"ר הגה"ק רבי יוסף אוחיון זלה"ה. מהעיר תיזנית (אית זראר). חיבורו הספר אבקת רוכל על התורה. פטירתו כ"ט באב תשמ"ט, ערב ראש חודש אלול. העלו עצמותיו ארצה ומנוחתו כבוד בבית החיים צפת ת"ו.